פסק-דין בתיק ע"פ 7392/06

השופט  י' דנציגר:

           לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיאה, השופט ש' ברלינר והשופטים א' שיף ו-ר' סוקול בפ"ח 2031/05 מיום 6.8.2006 בו הורשע המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) והושת עליו עונש מאסר עולם.

העובדות על פי כתב האישום

1.        כתב האישום שהוגש נגד המערער מייחס לו כאמור עבירה של רצח. על פי המתואר בכתב האישום, במשך מספר חודשים התנהל סכסוך אלים בין המערער ומשפחתו לבין שיבלי אבו דיב (להלן: המנוח) ומשפחתו, על רקע חשד של משפחת המנוח כי מי מבני משפחתו של המערער, פרץ לרכבם וגנב כלי עבודה. על פי כתב האישום, ביום 8.4.2005 או בסמוך לכך, החליט המערער, על רקע הסכסוך, להמית את המנוח. לשם כך, הצטייד המערער בסכין והמתין למנוח במרכז כפר פרדיס (להלן גם: הכפר). בהמשך, בסביבות השעה 21:00, הגיח המערער מאחורי המנוח, ברחוב הראשי של הכפר, ודקר את המנוח בבית החזה, בגב ובזרוע הימנית. המנוח הובהל לבית החולים כשהוא סובל מפצע דקירה בבית החזה מימין, שני פצעי דקירה בגב מימין ופצע דקירה בזרוע הימנית. בבית החולים עבר המנוח מספר ניתוחים ולאחר מספר ימים נפטר המנוח בבית החולים מכשלון ריאתי עם דימומים נרחבים לתוך הריאות ומוקדי דלקת חריפה בעקבות פצעי הדקירה בחזה ובגב.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

2.        במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי טען המערער כי לא הוא שדקר את המנוח. לפיכך, בית המשפט המחוזי נדרש בהכרעת הדין לדון בשאלה זו ומשקבע כי המערער הוא שדקר את המנוח נדרש לשאלה האם נסיבות הדקירה מלמדות על התקיימות יסודות עבירת הרצח. המשיבה, ביססה את טענותיה לפיהן המערער הוא שדקר את המנוח על מספר נדבכים, אשר פורטו בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי: הודיית המערער בפני אחרים, דברי המנוח טרם מותו וראיות הקושרות את המערער למקום שבו נדקר המנוח.

3.        בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' שיף) קבע כי המשיבה הוכיחה בוודאות של למעלה מכל ספק סביר כי המערער הוא שדקר את המנוח וגרם למותו. נקבע, כי המערער התוודה בפני שלושה אנשים, כי בליל האירוע דקר את המנוח. בעניין זה ציין בית המשפט המחוזי את התרשמותו ממהימנותו של העד אוסאמה גנאם, חברו הטוב של המערער, שחרף חברותו עם המערער לא היסס להעיד אמת. נקבע, כי המערער אמנם הכחיש בפני גנאם כי דקר את המנוח, אולם הודה בליל האירוע כי דקר מאן דהוא. בנוסף, נקבע כי המערער התוודה בפני המדובב המשטרתי וההתוודות מתועדת ואף נשמעה על ידי שוטר נוסף. נמצא כי אמנם המדובב דובב את המערער לספר לו את סיפור המעשה, אך ברור מתוכן התמליל כי לא הופעלו על המערער לחצים. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אמנם המערער סבר כי דקר את המנוח "רק" שתי דקירות וטעה בתיאור אחת מהן, אולם אין בכך כדי לפגום באמינות ההודיה בעצם מעשה הדקירה.

4.        עוד נקבע, כי על אף גרסת המערער בדבר מספר הדקירות שדקר את המנוח, וחרף העובדה שלא ניתן לקבוע בוודאות האם המנוח נדקר על ידי להב אחד או מספר להבים, לא קיימת תשתית ראייתית לקבוע, גם לא מחמת הספק, כי בדקירה השתתפו דוקר או דוקרים נוספים.

5.        בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי המערער התוודה גם בפני אחיו כי דקר את המנוח ואף הסביר לו את המניע לכך. נקבע, כי ניסיונו של האח לחזור בו מעדותו המפלילה במשטרה, לא צלח. כן נקבע, כי הודאת המערער בפני אחיו תואמת את הודאתו בפני חברו ובפני המדובב ולפיכך יש להעדיף את הגרסה שנמסרה במשטרה על פני התכחשותו המאוחרת של האח לדבריו, תוך שימוש בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח משולב], התשל"א - 1971 (להלן: פקודת הראיות). בעניין זה, יש להוסיף כי בית המשפט המחוזי ייחס חשיבות לעובדה שהמערער עצמו לא העיד ולא הכחיש את המיוחס לו בראיות.

6.        בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי בנוסף לשלושת העדים הנזכרים, המשיבה הביאה שורה של עדים נוספים ששמעו מפי המנוח, בסמוך לפציעתו, כי המערער היה זה שדקר אותו. כך עולה מעדותו של עלא גובס (להלן: גובס), שהבהיל את המנוח למרפאת הרופא שטיפל בו בסמוך לפציעתו. נקבע, כי גם העד, בילאל גובס, הותיר רושם אמין בהעידו כי שמע את אחי המנוח שואל את המנוח מי דקרו והמנוח השיב כי היה זה המערער.

7.        בית המשפט המחוזי הוסיף והתייחס לעדויות נוספות שביקשו לערער את אשמתו של המערער. בית המשפט המחוזי ביקר את עדותו של ד"ר שורה רדא. בהתייחס לעדותו של השוטר טל הרשקוביץ, אשר הגיע למרפאתו של ד"ר שורה בסמוך להבאת המנוח לשם והעיד כי לא קיבל מענה מהנוכחים לשאלתו בדבר זהות הדוקר, נקבע כי אין להסיק מעדות זו דבר. השוטר הרשקוביץ העיד כי חש חוסר שיתוף פעולה מצד הנוכחים במקום. עוד נקבע, כי על אף עדותו של השוטר הרשקוביץ לפיה בעת שהגיע למרפאה לא ניתן היה לתקשר עם המנוח, אין הדבר מעיד כי לא ניתן היה לתקשר עמו קודם לכן. לבסוף, נקבע כי אמנם גרסאות העדים ששמעו מפי המנוח את זהות הדוקר אינן תואמות אחת את השניה בכל פרטיהן, אולם נקבע כי הדבר טבעי לנוכח הנסיבות וסערת הרגשות בה היו נתונים הנוכחים.

8.        לפיכך, נקבע כי אמירתו של המנוח הינה אמירה של קורבן מעשה אלימות שנפטר, הנוגעת במישרין למעשה האלימות ונאמרה בסמוך לדקירתו. אמירה זו קבילה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות ונקבע כי יש לייחס לה את מלוא המשקל.

9.        בית המשפט הוסיף וקבע, כי לכל הראיות מצטרף גם מניע של המערער לפגוע במנוח.

10.      לאחר קביעתו זו עבר בית המשפט המחוזי לבחינת היסוד הנפשי של המערער. נקבע, כי המערער לא העיד וגם לא נטען, כי קדמה לדקירות התגרות מצד המנוח. כן נקבע, כי האירוע האלים בין המנוח למערער לא אירע עובר למעשה הדקירה. עוד נקבע, כי לכאורה נתקיימה אצל המערער "החלטה להמית" שכן מעדותו של המדובב, עולה כי המערער הודה בפניו כי התכוון להמית את המנוח. ואולם, בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבוע על סמך גרסת המדובב כי המערער אכן אמר למדובב כי התכוון להרוג את המנוח. מסקנתו זו של בית המשפט המחוזי התבססה על מספר נימוקים: ראשית, ההודיה, כביכול, בכוונת הקטילה לא נמצאת בתמלילי השיחות בין המדובב למערער. שנית, השוטר שהאזין לשיחה בין המדובב למערער לא שמע את התוודות המערער באשר לכוונתו לקטול את המנוח. לבסוף, נקבע כי לא ניתן לייחס כוונת קטילה מהאמירה של המערער למדובב כי "זו מכת רצח". נקבע, כי ייתכן והדבר נאמר על ידי המערער מתוך כוונה שהוא עצמו "חטף" מכות בקטטה מוקדמת בינו לבין המנוח וייתכן והדבר נאמר מתוך כוונה שהוא עצמו דקר את המנוח דקירות משמעותיות ועמוקות. לפיכך, נקבע כי יש לבדוק האם קיימות ראיות אחרות המצביעות על כוונת קטילה והחלטה להמית מצדו של המערער.

11.      בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפנות ל"הנחת הכוונה" לפיה אדם מתכוון לתוצאות הצומחות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה ממעשיו. בית המשפט המחוזי אף התייחס לחזקת הכוונה הקבועה בסעיף 20(ב) לחוק העונשין. נקבע כי "פצעי הדקירה של המנוח נגרמו, ע"פ חוות הדעת הפתולוגית, על ידי להב/ים מושחז/ים באורך של כ-10 ס"מ, למצער, וברוחב של עד כ-3.7 ס"מ". על פי הפסיקה שנסקרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, השימוש בלהב שכזה יכול ללמד על כוונת קטילה. בית המשפט המחוזי קבע כי לזאת יש להוסיף את העובדה שהדקירות נעשו במקומות רגישים וכי לכל דקירה, למעט זו הראשונה, קדמה הוצאת הסכין מגוף המנוח. בנוסף, נקבע כי המערער לא בא על סיפוקו עד שדקר את המנוח ארבע דקירות. נקבע, כי בנסיבות אלה, הסיכון שיצר המערער היה גבוה מאוד ולכן יש לקבוע כי בשעת המעשה ראה המערער מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה לוודאי ומכאן יש להסיק כי בשעת המעשה קיננה בלב המערער כוונת קטילה.

12.      יתר חברי ההרכב הסכימו עם פסק דינו של השופט א' שיף. השופט ר' סוקול ביקש להוסיף הערה בעניין החזקה לפיה בלב המערער גמלה ההחלטה להביא למותו של המנוח. בעניין זה נקבע, כי חזקה עובדתית זו ניתנת לסתירה על ידי נאשם שיכול להפריך את החזקה בהסברים שינתנו על ידו. הסברים אלו עשויים להימצא בעדותו של הנאשם עצמו, אם בחר להעיד, או בראיות אחרות שהובאו בפני בית המשפט. בענייננו, נקבע כי המערער לא נתן כל הסבר שיכול לעורר ספק, לא כל שכן לא נתן הסבר בעל משקל מניח את הדעת אל מול הראיות המרשיעות. נקבע, כי המערער לא רק שנמנע מלהעיד ולספק הסבר, אלא אף נמנע מלהביא ראיות אחרות מהן ניתן היה ללמוד מהו הסברו.

13.      כמצוות המחוקק בסעיף 300(א) לחוק העונשין, נגזר על המערער שהורשע בעבירה של רצח עונש מאסר עולם.

הטענות בערעור